תמיד נשאר מחר


איכשהוא, איבדתי באופן מוחלט את השליטה בחיי. אני לא בטוחה איך זה קרה. בואו נודה באמת- זה לא שכל חיי אני מתוקתקת להפליא, מנהלת יומן פעילות מושלם ועושה את כל מטלותיי בזמן. כל חיי הייתי די דחיינית. שיחות טלפון רשמיות היו נפסלות ב"אין לי כוח לזה-מחר". ביקורים בבנק, בדואר, אצל רופא הנשים- כנ"ל. ומאז שנת 2012 אני קובעת ודוחה ללא הרף תור לבדיקה שגרתית אצל כירורג שד. כביסות היו מאז ומתמיד הידרה-מפלצת בעלת 3 ראשים, שאם כורתים לה ראש אחד-מייד מצמיחה שניים במקומו. ובאמת שכל קוראיי כבר יודעים שבית מסודר ומתוקתק- זה ממש לא אני.

ועדיין- מעולם לא הגעתי למצב בו אני נמצאת בחודשים האחרונים. כמו בקרוסלה מטורפת, איבדתי שליטה. אני חוזרת מהעבודה בערב, או בימים בהם סיימתי מוקדם- משכיבה את הילדים לישון. ואז אני יודעת בדיוק מה צריך להיעשות- אני צריכה להתקשר לרואת החשבון שלי. ולסוכנת הביטוח. אני צריכה לחפש קייטרינג  למסיבת יום ההולדת השבעים של אבא שלי, שזמנה מתקרב בצעדי ענק, ורמת הארגון שלה אפסית. אני צריכה להכניס כביסה למכונה. אני צריכה לקפל כביסה. ללכת לסופר. לקבוע תור לבדיקות דם. וזה לא קורה. לא יודעת איך לקרוא לזה- פסיביות? היעדר יוזמה? מה שלא יהיה- זה השתלט עליי באופן מוחלט בחודשים האחרונים.

הידרת הכביסות כבר הצמיחה עשרות ראשים. שני סלי הכביסה עולים על גדותיהם, ואני מכבסת רק כשכבר ממש אין בגדים נקיים להלביש בהם את הילדים. או שלנו כבר אין תחתונים נקיים. הבגדים הנקיים לא מגיעים לארון- מי שרוצה בגדים נקיים מפשפש בערימה, לובש, ומעביר לערימת המלוכלכים (הגדולה פי כמה). הבית לא נוקה באופן מלא כבר שבועות- בכל יום שבו צפויה ׳משמרת סבא וסבתא׳ על הילדים אני מנקה את השכבה העליונה, שופכת קצת אקונומיקה בכיור ובאסלות, ומקווה שהילדים יעסיקו אותם טוב טוב, כך שלא ישימו לב לבלגן בבית. חדר השינה שלי ושל החצי לא ראה מטאטא כבר חודשים. אני בכלל לא מדברת על החלפת מצעים. קניות בסופר יוצאות לפועל יומיים אחרי שנגמר החלב. מדי פעם קופצים למכולת בשביל מעדנים לילדים או פיתות, שהגוזלית לא יכולה בלעדיהן. אני בחודש השביעי להריוני, ובשבוע שעבר ננזפתי קשות על ידי הרופא על זה שאני באיחור עם הבדיקות של חודש חמישי. אני מעדיפה לא לדבר על תדירות מריחת הלק, הסרת שיערות ברגלים או חפיפת השיער. פשוט לא.

למה זה קורה? יש לי המון סיבות. העומס בעבודה גבוה. והוא גם לא צפוי. בדיוק בצהרים שבהם תכננתי להשתלט על הכביסות- הגיעו שני מקרי חירום מחוץ לשעות פעילות המרפאה, ונשארתי עד הערב. צהרים לפני כן דווקא הייתי פנויה, אבל בלילה שלפניהם הגוזלית התעוררה שלוש פעמים, וכיוון שידעתי שיש את מחר- הרשיתי לעצמי להתבטל ולנוח. שבוע לפני כן חזרתי כל ערב בשמונה. שמונה זה מוקדם, ויכולתי לעשות כביסות- אבל היום היה כל כך ארוך. וכל מה שרציתי לעשות בסופו היה לשתול את עצמי מול עוד פרק של ׳סיפורה של שפחה׳. אז זה מה שעשיתי. רק במהלך כתיבת שורות אלו קיבלתי כבר שלושה טלפונים מבעלים מודאגים- כלבה שלא אוכלת, חתול עם עצירות וכלבה שסובלת מאלרגיה. האחרונה אילצה אותי לקום מהספה ולעשות הפסקה של שעתיים מהכתיבה כדי לטפל בה.  ובל נשכח את החופשות של משרד החינוך- מאז שהגוזלית עברה לגן מועצה, מתגלה במלוא תפארתו היקף החגים והמועדים שיש במדינתינו. ואם אתם יודעים לשמור על עצמכם- מוטב שלא תבטאו בסביבתי את צמד המילים ׳איסרו חג׳. והרי כשהקטנטנים מתרוצצים בבית אין שום סיכוי להספיק לעשות איזשהוא סידור, אז למה לנסות? ואחרי שהם חוזרים לגן- מגיע לי לפחות עוד יום אחד נטול סידורים, למנוחה ולפיצוי, לא? וגם וירוס קיבה של 24 שעות הוא בהחלט תירוץ לא לעסוק בשום מלאכה, גם לא כזאת הכרוכה בכתיבת מיילים בלבד. וההריון- אותו תירוץ מופלא לכל דבר, הריי נותן לי פטור אוטומטי מהכול לתשעה חודשים, נכון? בתכלס- לא. כי בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי רק בקושי מפזרת שני פעוטות לגנים, אחרי ששלפתי את החולצה הצהובה ואת המכנס הכתום שרק בערך לא מתנגש איתה מערימת הכביסה הנקיה. ומנקה את השכבה העליונה של הבית- אבל רואה כל הזמן את הלכלוך שמתחת לספה, את הבלגן בארונות, את הצעצועים שנדחפו בערבוביה לתוך הכוורת. כל ערב קופצת לי תזכורת בטלפון ׳רואת חשבון׳ , ׳קייטרינג לאבא׳ ו׳ביטוח׳- ואני מעבירה אותם ליום הבא. ואין דבר מעיק יותר, גורם יותר לחוסר שקט, מסידור שנדחה. אז זה לא ממש בסדר.

הבוקר קמתי מחלום מוזר. זכרתי אותו בבירור כשהתעוררתי ואני זוכרת אותו גם עכשיו- הייתי ילדה, תלמידה בבית הספר. בדיוק כמו שזה היה אז, באמת- שכחתי להכין שיעורים. שכחתי גם את ספר הלימוד, וגם את המחברת, דווקא במקצוע שבו זכרתי להכין שיעורים. ספר לימוד אחר חיפשתי וחיפשתי בבוקר לפני השיעור, ופשוט לא מצאתי. וכשהגעתי לכיתה, אל מול המורה, הרגשתי תחושה נוראה של חוסר אונים. חוסר שליטה. בדיוק כמו אז. ורק אז, כשהתעוררתי- תפסתי את מלוא היקף המצב שנקלעתי אליו בחודשים האחרונים.

התעוררתי מוקדם. הילדים עוד ישנו. נכנסתי למקלחת וחפפתי שיער. ירדתי למטבח והתחלתי להעמיס את המדיח. הפעלתי מכונת כביסה, ושמתי להשריה את פרטי הלבוש לכביסה ידנית, ששוכבים כבר חודשים מעל המכונה. כשהילדים התעוררו הסלון כבר היה מוכן לשטיפה. הלבשתי אותם ופיזרתי בגנים. בדרך לעבודה התקשרתי לרואת החשבון. ולסוכנת הביטוח. ולבעליי הקיטרינג. בצהרים ניקיתי את הבית. אחרי שהילדים נרדמו התיישבתי עם הטלפון ביד ועשיתי רשימות. חילקתי את הזמן והכנסתי את המטלות שנותרו לקוביות מסודרות ביומן. התיישבתי לכתוב פוסט.

 אז כן, חדר השינה והאמבטיה שלי ושל החצי עוד טרם ראו את הסבון והאקונומיקה שהם זקוקים להם כל כך. הקיטרינג עוד לא נסגר, וסוכנת הביטוח עוד צריכה לחזור אליי. אבל אני מרגישה שמשהו זז, שלקחתי שליטה. שאני לא סתם מזיזה מטלות על פני היומן. שאפילו, על חלק מהמטלות, אני יכולה לסמן וי. וזה הישג, לא? לפחות עד הדחייה הבאה.
יש דברים בחיים שאין לנו שליטה עליהם. מקרי חירום בעבודה. ימי מחלה של הילדים. מחלות שלנו. ימי חופש של משרד החינוך. כשסוכנת הביטוח לא תמיד עונה. יש תקופות בחיים שבהן מאבדים שליטה, גם על הדברים החקוקים בסלע. מה אתם עושים נגד הדחיינות? איך אתם מתמודדים עם העומס בחיי היומיום, עם היעדר משמעת עצמית, ועם השד שלוחש מאחורי הגב- תנוחי, תנוחי- תמיד יש את מחר... איך אני נמנעת מהלגיע למצב הזה שוב?

תגובות

  1. יקירה, קודם כל נגמר לי האוויר רק מלקרוא את מה שאת עוברת..
    לא כייף בכלל!!
    תנסי לבדוק האם זו באמת דחיינות/העדר משמעת עצמית או שפשוט את לוקחת את כל מטלות העולם על הכתפיים שלך..
    אני עוצרת.קודם כל. נותנת מנוח לרכבת שדוהרת ב 300 קמש. רואה מה גזלן האנרגיה הכי גדול שלי
    ומשם מנטרלת, מעבירה/מחלקת אחריות. כי בסופו של דבר אם הרכבת תעצור באופן מוחלט - באמת לא יהיה לנו שליטה על הדברים.
    את עושה מעל ומעבר, לא תמיד חייבים להיות בשליטה מלאה על הדברים..
    צריך מידי פעם 'להעביר את הלפיד' .
    מלא הצלחה ומנוחה כיפיית.

    השבמחק
    תשובות
    1. ששש... אמא עובדת...26 במאי 2018 בשעה 10:42

      את מקסימה...! ואמרת המון דברים של טעם. אין לי ספק שיש כאן לא מעט דחיינות מצידי, ויחד עם זה- גם באמת יכולת נמוכה לבקש/לקבל עזרה. גרמת לי לחשוב. ולכוון מסלול. תודה!

      מחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מותר לאמא להיות עצובה?

על גבולות - וחיות אחרות

ייסורי גמילה